עוברים לחיות בקמיוניטי

פורסם במקור ב-13 ביולי 2009

ההחלטה לעבור לקמיוניטי לא הייתה קשה. עבורי, חיים באמצע השומקום מוקפים בטבע פראי ניראה הדבר הכי שווה בעולם. עבורו – האתגר להחזיר את הקמיוניטי חזרה "על הרגליים" היה הדבר הכי שווה בעולם. איפושהו, נפגשנו באמצע.

אני לא ידעתי מספיק על התרבות האבוריג`ינית ובעיקר לא ידעתי על ההתייחסות האוסטרלית הלבנה לאבוריג`ינים. כלום. אפילו שכבר יותר מחצי שנה הוא ואני בקשר רומנטי, הוא לא אמר שומדבר על ההיסטוריה, העוולות החברתיות או כל דבר אחר שיכול היה להשפיע על דעתי.

הנסיעה לקמיוניטי הייתה מעניינת. לי זו הייתה הפעם הראשונה בה אני נוהגת בצד השני של הכביש. הכביש צר למדי, השוליים נמוכים ורכים וכל גלישה אליהם מלווה בשיוט מסוכן אם לא מרימים את הרגל מהגז בזמן (ברור שגלשתי בהתחלה. ניראה לי שהכלבים, שנסעו איתי, נבהלו יותר ממני). מפעם לפעם חלפו על פנינו Road Trains – המשאיות הארוכות וכבדות המסע ולעתים רחוקות ביותר חלף על פנינו רכב אחר.
עד הולס קריק נוסעים על כביש. מהולס קריק ועד הקמיוניטי נוסעים על דרך עפר (בערך 300 קילומטרים). השמש כבר התחילה לרדת והצבעים קיבלו תפנית כהה משהו. במקביל אלינו קפצה לה חבורת קנגרואים ובראשה קנגרו אדום חזה בוגר, ענק, מוביל את החבורה. זה ניראה כאילו הם מלווים אותנו.
היום, כשאני יודעת דבר או שניים מהתרבות האבוריג`ינית, הקנגרו בראש החבורה מקבל משמעות הרבה  יותר מעניינת מסתם קנגרו בראש חבורת קנגרואים שמלווים שני רכבים, אי שם במדבר טנמאיי.

לקמיוניטי הגענו כמעט בחצות. נהגנו ממש לאט. התמקמנו בבית שאמור היה להיות ביתנו בחצי שנה הקרובה, פרקנו  ה כ ל  מהרכבים כי אמרו לנו שיש יותר מדי גניבות ולא כדאי להשאיר כלום ברכב. היינו אמנם עייפים אבל מבט אחד בבית ושנינו ידענו שלא נישאר בו ונחפש לנו בית אחר. הבית היה גדול מדי וחמור מכך – מכוער מאוד.
למחרת הוא עשה סיבוב קצר ומצא בית קטן עם חצר ענקית (2 כלבים גדולים חייבים חצר מספיק גדולה כדי להשתולל). הבית היה על גבול אזור מגורי העובדים עם הקמיוניטי, בגלל זה אף אחד לא רצה לגור בו, החשש שיפרצו לתוכו הרתיע והבית נשאר נטוש משהו. העברנו את מטלטלינו ועוד כמה דברים שלקחנו מבית המנכ"ל (אחרי הכל, הם היו שייכים לנו כל עוד הוא תפקד כמנכ"ל הקמיוניטי).

לכל בתי העובדים הייתה מרפסת חיצונית (Veranda) שסגורה כמו כלוב. כמו לול תרנגולות. לי זה לא נתן תחושת ביטחון מיותרת וניראה לי כל כך מכוער, אפילו בבתים המושקעים (של אלו שגרים כמה שנים בקמיוניטי) עם כל העציצים והפרחים והנסיון להפוך את המרפסות/לול התרנגולות למשהו נעים יותר – זה נשאר מכוער וממש לא מרשים. בטח לא לחובבת אסטתיקה שכמוני.
הוא בנה לנו ווראנדה משלנו (לא הייתה לבית הזה אחת כזו). היא נשארה פתוחה והדבר היחידי שפרץ אליה ועיצבן אותי היו החגבים שאכלו לי את הבזיליקום והזבובים שלא הניחו.

בשבוע הראשון הייתי כל כך עסוקה בלנקות ולסדר את הבית לנוחיותינו ולטעמי שלא ממש שמתי לב מה קורה מסביבי. החיבור ל Foxtel ולאינטרנט מילאו את החללים בזמן. אחרי שבועיים בערך של צפייה בטלוויזיה אני זוכרת שאמרתי לו – "איך זה שאין בכלל אבוריג`ינים בטלוויזיה האוסטרלית? לא כמגישים, לא כבדרנים, לא בפרסומות – זה כאילו שאין אבוריג`ינים פה באוסטרליה" אם רק הייתי יודעת כמה התובנה הזו הייתה נכונה.
הוא לעומת זאת חייך ושאל אותי אם אני רוצה לצאת קצת להסתובב בקמיוניטי. יש מרכז אומנות מפורסם ומויזאון מעניין ויש גם את חיי הקהילה – בואי, הגיע הזמן שאכיר לך כמה מהאנשים כאן…

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s