איפה הייתי ומה עשיתי

אחרי כמה חודשים בדרום טוסקנה  (הוזמנתי לעבוד שם, התאהבתי במקום) (איך אפשר שלא?) חזרתי לישראל ביולי 2006, מלחמת לבנון השניה (כאילו שהמלחמה הראשונה נגמרה מתישהו). שבועיים אחרי כן הכרתי אותו.

הוא ביקר בישראל שנה לפני שהכרנו. הסיפורים של סבו על קרב באר שבע ועל לורנס איש ערב הציתו סקרנות שהעמיקה עם השנים עד שהחליט לבוא ולראות לנו מקרוב.

חצי שנה אחרי שהכרנו (ואחרי ביקור נוסף שלו בישראל) הגעתי למערב אוסטרליה. מאז אני כאן.

לא היה לי מושג (אולי קלוש מאוד) על האבוריג'ינים, הגעתי לשבועיים ב Subiaco  ומשם נסענו לחיות באמצע אוסטרליה, בקמיוניטי הכי בעייתית במערב אוסטרליה (ואולי באוסטרליה כולה, לא בדקתי לעומק).

הוא קיבל הצעת עבודה שקשה היה (לו) לסרב לה. התקשר איתו איאן מ ORAC  והציע לו מישרת מנכ"ל בקאופורשן תחת אדמיניסטרציה.

בקואופורשן האבוריג'ינים, כשההנהלה סורחת הממשל הפדרלי מתערב. החברות האלו למעשה שייכות לממשל הפרדרלי – המבנים בדרך כלל שייכים לממשל המדיני. ORAC  הוא הגוף הרלוונטי מטעם הממשל הפדרלי וברגע שהם עולים על מיסמנג'מנט הם מפקידים חברת רואה חשבון שחוקרת את הספרים הפיננסיים של הקואופריישן, כמעט תמיד האדמניסטרטור מפטר את חברי הוועדה המנהלת, מחליף את המנכל ובדרך כלל הם מנסים לעשות סדר במספרים.

הוא ניצל את הצעת העבודה וביקש להגיע לביקור שם. טסנו ל Broome שם חיכה לנו רכב שכור איתו נסענו ל Halls Crick וממנה טסנו במטוס קטן לקמיוניטי. לכאורה ניראה קלי קלות אולם למעשה המרחקים (לפחות במושגים ישראלים) הם עצומים. מ Broome ועד הולס קריק עוברים בערך 685 קילומטרים. העונה הייתה רטובה (באזורים הטרופיים יש 2 עונות – רטובה מספטמבר ועד בערך מרץ אפריל ויבשה בשאר – העונה היבשה היא גם עונת התיירות בקימברליז בכלל ובאיסט קימברליז בפרט). השמיים היו שחורים הצבעים היו חמים וחזקים – האדמה האדומה והצמחייה ירוקה (ירוק זה לא צבע חם, אני יודעת אבל תנסו אתם לפתוח חלון בעונה הרטובה וניראה אתכם אם לא יהיה לכם חם!) הלחות מגיעה ל 90 אחוזים ויורד גשם לפרקים.

נורא, פשוט נורא. עדיף מזגן, חלונות סגורים, נוף מדהים ודרך שלא נגמרת (הזכיר לי את הסצנה בהרפתקאותיה של פרסיליה מלכת המדבר, כשהם מתחילים את המסע במדבר ונדהמים מכביש שאינו נגמר).

 לילה ראשון בפיצרוי קרוסינג. אנחנו מגיעים אחרי רדת החשיכה, צרחות החרקים וכמויות היתושים בלתי נתפסות. לא רואים כלום ובשניה שאני יוצאת מהאוטו נתקע לי חרק בעין ואני בטוחה שהנה אני הולכת להיות עיוורת למה זה לא חרק קטן, זה חרק אוסטרלי זה, שעושה עם הכנפיים גם כשהוא בתוך העין שלי. הוא הולך לקבלה של המוטל ובכלל לא רואה את תנועות הידיים ומחול השדים שפצחתי בו. כשהוא חוזר הוא לא יודע אם לצחוק או לדאוג – צומחות לי כנפיים מתוך העין… לא נעים.

 בבוקר מסתבר שהדרך מוצפת. אחרי דיון קצר עם עובד מע"ץ אוסטרלי, הוא מקבל אישור לעבור (שהרי הוא מקומי והרכב 4X4)

בהתחלה זה ניראה לי כמו שלולית גדולה על הכביש, ככל שאנחנו מתקדמים כך אנו מעמיקים במים. הוא יורד מהאוטו, פושט מכנסיים ונכנס פנימה "יש כאן עיקול בכביש" הוא מסביר לי "אני צריך להרגיש את הדרך כדי שלא נטבע בשוליים" אני מקבלת שיעור ראשון בסבלנות אבוריג'ינית.

אחרי שעברנו את אזור האסון עצרנו לפיקניק של בוקר "את יודעת איך יודעים כמה חזק זרם המים בהצפה?" הוא שואל (מסתכלים על המים ורואים אני חושבת לעצמי, כמה קשה זה כבר יכול להיות) ואני עונה בנימוס "לא ממש". "מניחים אבן, לא כבדה מדי, לא קלה מדי ויושבים בצד ומסתכלים". "נו ו…?" אני שואלת בחוסר סבלנות "כמה זמן צריך לשבת ככה?" "כמה שצריך" הוא עונה לי ואני, אני עדיין לא מבינה את הקונספט ושואלת שוב "אבל כמה זמן צריך לשבת?" "כמה שצריך" הוא מתעקש. אני מוותרת אבל ממשיכה לחשוב על זה.

 הולס קריק היא עיירה מנומנמת. שניים וחצי רחובות, בתים עגומים והרבה מאוד חבורות של אבוריג'יניים יושבים בשולי הדרך, תחת העצים. למוטל בו התארחנו יש מסעדה ואני שלא שתיתי קפה מאז שעזבנו את Broome מתעניינת אם יש מכונת קפה נורמלית. זה אין אבל Bar עם משקאות חריפים  ובירות יש. אחותו שחיה בפרת' שאלה אותי לפני שיצאנו לדרך אם אני שותה אלכוהול, כשעניתי שלא היא חייכה ואמרה "אז עכשיו וודאי תתחילי". לשתות לא התחלתי, לא אז ולא מאז אבל כשהגעתי להולס קריק, הבנתי למה היא אמרה את זה.

 למחרת טסנו לקמיוניטי, טיסה של פחות משעה, בתוך כל המדבר האדום רואים פתאום כמה בתים, ניראה כמו בסיס בבקעה (חלק מהשירות הצבאי שלי עשיתי בגיתית בבקעה – ההבדל היחידי הוא בצבע האדמה) אני חושבת שהייתי קצת בשוק ממצב הבתים (בתים? קרוואנים…) לא דיברתי הרבה ובעיקר הסתכלתי מסביב, מנסה לקלוט כמה שיותר.

חזרנו להולס קריק בטיסה והמשכנו עם הרכב עד Kununurra – הדרך הרבה יותר יפה במזרח קימברליז מאשר במערבה. אחרי שבועיים ב Kununurra, העמסנו 2 רכבים ונסענו איתם ועם הכלבים לקמיוניטי – זו הפעם הראשונה בחיי שנהגתי יותר מ 700 קילומטרים ביום אחד.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “איפה הייתי ומה עשיתי

  1. אהובה, זכית לחיים מעניינים ומיוחדים, אני זכיתי להכיר אישה מעניינת, מיוחדת ומוכשרת במיוחד, אולי תכתבי ספר יום אחד……אני אקנה את כל המהדורה….

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s